בין אדם לחברו

בנו של ה' חיים מספר על ענוותנותו של אביו. בין השאר הוא מציין כי "עיקר הענווה שלא להרגיש מעשיו הטובים שפעל". מהי דעתו של הרב זצ"ל בעניין?

מידת הענווה כוללת התיחסות מכובדת וטבעית עם פשוטי העם - ואי הגררות אחרי תאוות העולם. היחס בין החומר לרוח בארץ ישראל.

ישנם סוגים שונים של אנשים ששניהם טובים ואדם צריך להיות שלם עם האופי שלו אם מתי אדם יודע שצריך לתקן מידה כל שהיא ומתי יהיה אדם שלם עם המידות שלו?